היסטוריה

אלו"ט נוסדה בשנת 1974, כעמותת הורים, מתוך מצוקה עמוקה של משפחות לילדים שאובחנו עם אוטיזם. ההורים נוכחו לדעת כי אין מסגרות ייעודיות לטיפול באוטיסטים וכי המסגרות הטיפוליות בארץ, לאנשים עם צרכים מיוחדים, אינן עונות על צורכי ילדיהם ואין ביכולתן לקלוט את הילדים הזקוקים לטיפול.

המענה היחיד שהמדינה הציעה באותן שנים היה טיפול במחלקות סגורות לחולי נפש, דבר שמראש חרץ את דינם לחיים ללא תקווה וללא תוכן.

קבוצת המייסדים היו: הירשטיין עמי, אביגדורי ליאורה, בן יוסף תמר, מישורי עדנה ושגיב מרסל.

הימים הראשונים של האגודה

מתוך דברים של ליאורה אביגדורי, ממקימי האגודה וחברת המועצה הציבורית

אחת מאבני היסוד של האגודה הייתה, רצוננו כהורים, לתת לילדינו הפגועים את הטוב והאיכותי ביותר. כבר אז הבנו שהטיפול יהיה כרוך בהשקעה גדולה, שזהו תחום שהרפואה בארץ לא הכירה, ויהיה עלינו להילחם בממסד כדי להחליט על הטיפול המיטבי לילדים שלנו.

זה היה מאבק שנראה כמעט אבוד נגד ממסד חזק. משרד החינוך ומשרד הבריאות טענו, בין היתר, כי בשל היותנו הורים איננו מוכשרים כמותם, אנשי המקצוע, לקבוע כיצד לטפל בילדינו. יש לציין שלא היה רופא אחד בארץ, ובודאי לא אנשי מקצוע במערכת החינוך, שהכירו את הלקות וידעו כיצד לטפל.

לא הופתענו לגלות שהממסד לא השלים עם ההתארגנות שלנו ההורים, והערים קשיים על מאמצינו. עוגמת הנפש והקושי מבית ומחוץ, שהיו מנת חלקנו, גרמו למצוקה גם בין משפחות המייסדים, והיו כאלה שפרשו.

 

במצוקתנו פנינו לגב' לאה רבין ז"ל, שהייתה באותה התקופה, רעייתו של ראש ממשלת ישראל, וביקשנו שתעמוד בראש האגודה ותסייע לנו מול הממסד ובגיוס תרומות. גב' רבין נענתה בחיוב לפנייתנו והתגייסה למאבקנו. בעזרת התרומות הראשונות, יצרנו קשר עם קבוצת הורים בארה"ב, עם בעיה זהה לשלנו, והטסנו לארץ שני מורים, שידריכו אותנו מניסיונם.

הפעילות אמנם החלה לקרום עור וגידים, אך האור עדיין היה רחוק רחוק. אבא שלי, יוסף בראניצקי שראה את ההתמודדות הקשה ואת חוסר האונים וחוסר התקווה, , לקח בחודש ינואר 1980, את ילדי, נכדו בכורו האהוב עופר אביגדורי ליערות הכרמל, הרג אותו והתאבד. עופר ז"ל שלי היה ילד אוטיסט.

המעשה הנואש של אבי גרם להלם בציבור בישראל, שעד אז לא הכיר את התסמונת הזו ולא ידע מהו אוטיזם. מתוך יגוננו הבנו אז, שעלינו לעשות כל מה שניתן על מנת שהמעשה הנורא שקרה למשפחתנו, לא יחזור ולא יישנה לעולם. כבר במהלך ימי השבעה הייתה התעניינות עצומה בלקות, בסיבותיה ובהשלכותיה ואנחנו שיתפנו פעולה עם התקשורת וסיפרנו על חייהם ומותם של הסב והנכד, בכל אמצעי התקשורת האפשריים.

מאז, במשך עשרות שנים, משפחת אביגדורי, מתוך אסונה הפרטי, מעלה לשיח הציבורי את קידום נושא האוטיסטים בארץ. ולפתע, מאותו מקרה טראגי, משרד החינוך שינה את יחסו ונמצאו תקציבים להקים כיתות מיוחדות, והשאר הוא היסטוריה.

וכך, הם במותם ציוו לנו חיים בכבוד. למכתבם של ליאורה ובועז אביגדורי .

מאז אלו"ט יצרה שיתופי פעולה עם משרדי הממשלה השונים, הקימה מסגרות לילדים על כל רצף הגילאים, וביססה את מעמדה כעמותת הורים הגדולה ביותר לאנשים עם אוטיזם.