גישה לימודית מובנית – TEACCH

Treatment and Education of Autistic and related Communication Handicapped Children

TEACCT כוללת בניית תכנית עבודה אינדיווידואלית המבוססת על הערכה אישית ומותאמות לצרכיו של כל ילד בכל תחומי התפקוד, תוך התייחסות לנקודות החוזק, סגנון למידה אישי, תחומי התעניינות, צרכים ורגישויות מיוחדות. פיתוח התוכנית כוללת טיפול מקצועי, ייעוץ והכשרה להורים, לגנים, לבתי ספר, ועוד.
הגישה נוסדה בשנות ה- 70 על ידי ד"ר אריק שופלר. TEACCH פיתחו את המושג של "תרבות האוטיזם" כדרך חשיבה על המאפיינים של דפוסי החשיבה וההתנהגות הנראים בקרב אנשים עם אבחנה זו. המושג "תרבות האוטיזם" כולל: חוזק יחסי והעדפה לעיבוד מידע ויזואלי; תשומת לב רבה לפרטים אך קושי בהבנת המשמעות של האופן בו הפרטים משתלבים יחדיו; קושי בשילוב רעיונות, חומרים ופעילויות; קושי בקשב; בעיות תקשורת, אשר משתנות בהתאם לרמה ההתפתחותית אך תמיד כוללות ליקויים בשימוש החברתי בשפה (ב"פרגמאטיקה"); קושי עם מושגי זמן, כולל התקדמות מהירה מידי או איטית מידי וקיומן של בעיות בזיהוי ההתחלה, האמצע או הסוף של פעילות; נטייה להיקשר לרוטינות, עד כדי כך שעלול להיות קושי להכליל מהמצב המקורי של הלמידה ושינוי הרוטינות יכול להיות מלחיץ, מבלבל ולא נוח; עניין ודחפים חזקים מאוד לעסוק בפעילויות מועדפות, עם קשיים בהפסקת הפעילות מרגע התחלתה; העדפות ורתיעות סנסוריות בולטות..
המטרות ארוכות הטווח של הגישה הן פיתוח מיומנות והגשמה של צרכים אנושיים בסיסיים כגון כבוד, עיסוק בפעילות פרודוקטיבית ובעלת משמעות אישית ותחושות של בטחון, יעילות אישית ובטחון עצמי והיא מתמקדת בקידום הילדים לתפקוד עצמאי.
להשגת מטרות אלו, TEACCH פיחתה את הגישה הטיפולית המכונה "הוראה מובנית". העקרונות של גישה מובנית כוללים: הבנה של תרבות האוטיזם; פיתוח תוכנית אישית שבמרכזה האדם והמשפחה עבור כל ילד ולא שימוש בתוכנית לימוד סטנדרטית; שימוש באמצעים ויזואליים ברורים המותאמים לרמת הבנתו ותפישתו של הילד. גישה זו מייחסת חשיבות להבניית הסביבה הפיזית של הלמידה והתפקוד, שימוש בלוח פעילויות וזמנים ידועים מראש לילד, שימוש רב באמצעים חזותיים, השענות על רוטינות ומערכות עבודה ולמידה מובנות .
התהליך שם דגש על בניית שגרות יום הניתנות לניבוי וכן על תכנון מדויק של מעברים בין מצבים כדי להפחית חרדות ולעודד הסתגלות. נעשה שימוש בטיפולים התפתחותיים שונים כגון ריפוי בדיבור וריפוי בעיסוק.
בניית תכנית העבודה היא אישית.
ישנם ארבעה מרכיבים עיקריים בתהליך:
1) ארגון הסביבה הפיזית – מאפשר לילד להבין היכן מתרחשת כל פעילות ומספק לו מידע חזותי המכוון את פעילותו בצורה צפויה ובכך תוחם עבורו גבולות ברורים וספציפיים. ארגון זה כולל, למשל, הימנעות מגירויים חזותיים ושמיעתיים העלולים להפריע ללמידה.
2) סדר-יום חזותי (ויזואלי) – מראה לילד איזה פעילויות מתרחשות ובאיזה סדר. הדבר עוזר להפוך את היום לצפוי ובכך מפחית את חרדתו של הילד, מה גם שהוא יכול בעצמו לבדוק מתי צפויים גם החיזוקים . סדר היום מותאם אישית לכל ילד בהתאם לצורך שלו בסימנים קונקרטיים (עצמים) או מופשטים (ציור, מלים). כמו-כן ניתן לסמן פרקי זמן שונים.
3) מערכות עבודה – מפרט עבור הילד על מה עליו לעבוד באופן עצמאי. גם לפעילות זו יש שטח מוגדר לביצועהּ. המטרה היא ללמד את הילד לעבוד באופן עצמאי. מערכת העבודה מראה לו בצורה ויזואלית וספציפית מה העבודה שאותה הוא צריך להשלים, כמה מתוך העבודה חייב להיעשות ומתי כל עבודה מסתיימת.
4) ארגון משימות – מציג לילד מידע לגבי מה צריך להיעשות בתוך כל משימה, כמה פריטים מתוכה יש להשלים ומהם התוצאות הסופיות.
הגישה מתאימה לכל הגילים ולכל השלבים ההתפתחותיים וניתן להתאים את כל ארבעת המרכיבים לפי רמת התפקוד של הילד. כל אחד יכול להפעיל את השיטה, אולם מומלץ לקבל הכשרה. יש צורך לאסוף נתונים ולערוך מעקב כדי להיווכח בהתקדמות הילד.