ילד מיוחד שלי: פתאום אמא אחת צעקה על בני בגן השעשועים

אחד הדברים הכי חשובים שעשיתי עבור בני האוטיסט, זה להקיף אותו בסביבה תומכת של ילדים והורים. הם כבר מכירים את כל דפוסי ההתנהגות שלו ומקבלים אותם באהבה. אלא שבעולם הגדול יש גם אנשים פחות סובלניים, ועצוב ככל שיהיה הגעתי למסקנה מאוד ברורה: ילדים מקבלים אותו הרבה יותר טוב ממבוגרים

לפני כמה ימים הלכתי עם בני המהמם לגן השעשועים. כל החברים מהגן התאספו שם והאמהות ארגנו פעילות משותפת לכולם. נמרוד הגיע שמח ודי מהר השתלב בין כל הילדים בצורה יפה. אם בתחילת השנה הרגשתי צורך לעמוד לידו במרחק נגיעה ולתווך בינו לבין חבריו, כיום אני מרשה לעצמי לתפוס מרחק. אז נכון שאני לא יושבת רגל על רגל על ספסל מרוחק, אני עדיין עומדת ב"היכון" וצופה במתרחש ומאזינה לשיחות שלו עם חבריו בחצי אוזן, אך אני בהחלט מרגישה שינוי מרענן בעצמאות שלו וביחס שלו לסביבה. בכל יציאה שלנו לשטח אני רואה איך הבן המקסים שלי, שעדיין לא מלאו לו חמש, נלחם על מנת להשתלב, מסתכל מה כולם עושים ומנסה להיות כמו כולם.

פתאום קפאתי

אני מאוד מרוצה מהסביבה הטובה שיצרתי עבור בני. התחברתי עם מספר הורים מהגן שהם וילדיהם מקבלים אותנו פשוטו כמשמעו, והקבלה הזו של ההורים והילדים כאחד גורמת לחיזוק הביטחון העצמי גם של בני וגם שלי. אין לי צורך להסביר להם כל רגע למה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג. אם אני לרגע אחד ארגיש שההתנהגות של בני לא הגיונית ואתחיל להסביר אותה, מיד יעצרו אותי ויכריחו אותי להירגע. "תפסיקי להסביר. הילד שלך בסדר גמור", תגיד לי אחת האמהות. "מה שאת רואה כלא הגיוני, זה בגלל שאת יודעת מה לחפש בהתנהגות שלנו. אנחנו לא רואים את זה".

כולם התרגלו לקיבעון האוכל שלו ולכן בכל פעם כשאנו מוזמנים אל אחד החברים הביתה, יגישו לכולם בדיוק את אותם שלושת הדברים היחידים שבני מוכן לאכול, אם הבן שלי יחליט שהוא צריך לרוץ על קצות האצבעות (פעולה שמאוד מרגיעה אותו), כולם יצטרפו אליו לקפיצות, ואם הבן שלי יתחיל לצטט משפטים לא קשורים ולא מובנים לסובבים אותו (אקולליה), רוב הילדים פשוט יעצרו אותו וידרשו הסבר למשפט הלא ברור.

אבל תוך שניות הכל יכול להשתנות. אחזור לרגע לגן השעשועים. לאותו מפגש מקסים עם כל החברים הטובים מהגן, הגיע ילד נוסף מהגן שלא מתייחס לבן שלי בצורה יפה ובדרך כלל מתעלם ממנו בהפגנתיות. נמרוד מברך אותו לשלום ואותו ילד מתעלם ממנו כאילו הוא אוויר. נמרוד לא מצליח להבין למה אותו ילד לא עונה לו. הוא מנסה לברך אותו לשלום שלוש או ארבע פעמים ולאחר שזוכה בכל פעם בהתעלמות הוא רץ אלי ומדווח לי. "למה הוא לא אמר לי שלום?", הוא שואל אותי ברצינות אך באובססיביות. אני מסבירה לו בעדינות שלא כולם חייבים לענות לו ושילך לשחק עם ילד אחר.

בני לקח גיר מערימות הגירים שהביאו הילדים האחרים לגן והתחיל לצייר ציור. ילדה קטנה שהייתה שם לקחה גם גיר וציירה לידו. הבן שלי לא רצה לחלוק עמה בגירים והסביר לה שהוא מצייר ציור אמנות ושהיא מפריעה לו. הילדה לא התרשמה מהכעס של בני (ובצדק) ולכן המשיכה לצייר לידו ובני חזר על המשפט הזה חמש או שש פעמים כפי שהוא נוהג לעשות כשהוא מרגיש לחוץ. ניגשתי אליו והסברתי לו שהוא צריך לדעת לחלוק עם ילדים אחרים את הגירים ושיפסיק להפריע לילדה לצייר לידו, אך הוא כבר נתקע עם המשפט בראש וחזר עליו שוב ושוב אך איפשר לילדה לצייר לידו. פתאום אמו של אותו ילד שמתעלם מבני, ניגשה אליו, והעירה לו בעצבים, "טוב, הבנתי שאתה מצייר ציור אמנות ושהיא מפריעה לך, אולי תשתוק כבר?".

כששמעתי את המשפט הזה קפאתי במקום. מעולם לא חלפו בראשי כל כך הרבה מחשבות בכל כך מעט זמן: "מה לעשות? לענות לה? לא לענות לה? אם כן, מה להגיד? האם להגיד משהו תוקפני? האם להגיד משהו ציני?". ככה חשבתי וחשבתי ובינתיים הבן שלי והילדה הקטנה המשיכו לצייר זה לצד זה, האמא של הילד חזרה לשבת עם כולם ואני כבר העדפתי לשתוק והבנתי שזה כנראה נכון: לילדים אנטיפטיים כנראה יש הורים כאלו ואני לא צריכה להתרגש מכל שטות שאמא כזו או אחרת אומרת, מילד כזה או אחר שמתייחס או שלא מתייחס לילד שלי. תמיד יהיו אנשים שיגידו משהו מעליב לי או לבני גם אם הוא לא היה אוטיסט. אני צריכה להפסיק לקחת קשה את הסיטואציות האלו, וכל עוד אני יכולה – לנסות שהסובבים אותו יהיו אנשים נחמדים.

 זה מהבית

מאז שגיליתי שהבן שלי אוטיסט אני בוחנת היטב את יחס הסביבה אליו וגיליתי עובדה מעודדת בהחלט. כאשר הוא נפגש עם מבוגרים וילדים שלא מכירים אותו, במפגשים ספונטניים, ילדים נוטים לקבל את בני ואת ההתנהגויות האוטיסטיות שלו, בצורה הרבה יותר פתוחה מאשר מבוגרים. כאשר מבוגר נתקל בהתנהגות "מוזרה" של הבן שלי הוא יסתכל עליי במבט מתנשא עם אצבע מאשימה על החינוך הלקוי שלי, או שינסה לעצור את ההתנהגות הזו. כשילדים נתקלים בהתנהגות כזו, הם בדרך כלל ישאלו את בני מדוע הוא מתנהג בצורה כזו, ואם התשובה תמצא חן בעיניהם, הם יצטרפו לפעילות הזו. אגב, אני לא מדברת על התנהגויות שפוגעות במישהו, אלא בדברים פשוטים כמו ריצה מהירה עם נפנופי ידיים, קפיצה במקום על קצות האצבעות, חזרה שוב ושוב על משפט מסוים וכו'.

ומה אני רוצה להגיד בעצם? שגם אם הילד שלכם לא אוטיסט, חשוב מאוד להקיף אותו בסביבה תומכת ובאנשים וחברים שמקבלים אותו. אני גאה בעצמי בעובדה שבחנתי היטב היטב את כל ילדי הגן וגיליתי מי סובלני ומי לא, מי מסוגל להכיל שונות ומי לא, ומאוד לא הופתעתי לגלות שלילדים שמכילים את הבן שלי, יש הורים מקסימים, סבלניים וסובלניים.

תודה לכן אמהות מקסימות: אפרת, אורטל, מאיה, לאה, לילך וענת. מה הייתי עושה בלעדיכן?

מיכל | mako | פורסם 03/08/14