המעבר לדיור חוץ ביתי: תהליך הכנה לקראת המעבר/ דורון יזהר

קיימנו שלושה מפגשים עם בננו בבית יובלים: במפגש הראשון אנחנו, ההורים, באנו עם בננו להוסטל ונשארנו איתו ועם הצוות בהוסטל כשעתיים. תסכול גדול היה לכולנו כאשר הרכבת מחיפה לעכו של 14:45 בוטלה וכתוצאה מכך אני איחרתי כשעה למפגש ההכרות הזה. המפגש החל רק עם אמא ובן שכמובן ציפו וחיכו לבואי. הכרנו את החדר שלו, את הדיירים האחרים של הדירה, את מבנה החדרים וכמובן את הצוות. בננו מצידו איתר את המחשב וכמובן שמיד נגש למלאכת הגלישה באינטרנט ואיתור הסרטונים האהובים עליו מסדרת בייבי איינשטיין. השתתפנו במפגש עם הדיירים החדרים וביחד קראנו במחברות הקשר ואכלנו סלט פירות. בננו, עטלף פירות ידוע, טרף בשמחה שתי מנות של סלט הפירות. נפרדנו לשלום מהדיירים והצוות ונסענו חזרה הביתה בתחושות מחוזקות שזה אכן מקום שמתאים לצרכיו של בננו. המפגש השני החל כאשר הפעם נסעתי עם רכבי לעבודה וכך יכולתי לשלוט בזמני היציאה וההגעה שלי. אכן במפגש זה הגעתי בזמן ושנינו (אשתי ואני) הלכנו לשער ביה"ס לקבל את פניו של בננו וביחד צעדנו להוסטל. את פנינו קיבלה העו"ס של ההוסטל. בננו שוב השתלט על המחשב ולמרות חבלי הדלקה קלים (צריך לחבר לחשמל) הוא התגבר על הקשיים יפה וגלש לו להנאתו. אחרי כשעה הצטרפו צוות המדריכים והדיירים האחרים ואנחנו שוחררנו לשעתיים. נצלנו את הזמן לביצוע קניות בסופרמרקט ועדיין נשאר לנו די והותר זמן, אז ישבנו להנאתנו ב"ארומה" ולגמנו משקאות קרים (אפילו קרים מאוד). חזרנו להוסטל ופגשנו את בננו עדיין ליד המחשב (כמה לא מפתיע). בדרכנו חזרה הביתה סיפרתי (שוב) לבננו שבשבוע הבא נבצע ביקור נוסף בהוסטל ואחריו הוא יעבור לגור בהוסטל. שאלתי אותו האם הוא רוצה לעבור לגור בהוסטל והוא ענה לי בפשטות ונחרצות: "כן!!". גם המפגש השני המשיך בתהליך החיזוק שלנו שהמעבר נכון.

לפני המפגש השלישי נודע לנו שבננו והמחנכת שלו יזמו ביקור נוסף בהוסטל ביום שישי. כמובן שהביקור נעשה בתיאום והדיווח שקבלנו היה על ביקור מוצלח (שוב). המפגש השלישי התקיים ביום ראשון האחרון, יום לפני המעבר של בננו להוסטל. במפגש הזה צוות המדריכים אוסף אותו ביחד עם שאר הדיירים. אנחנו, ההורים, אמורים היינו לאסוף אותו הביתה אבל בגלל אילוצים משפחתיים רק אני אספתי אותו. אחרי האיחור שלי מהמפגש הראשון דאגתי להגיע מוקדם, ואכן הגעתי לשער ההוסטל כבר ב-18:00 כחצי שעה לפני המועד המתוכנן. הלכתי למשרד והשלמתי כמה עניינים טכניים ואח"כ הלכתי לפגוש את בננו. הוא שמח לפגוש אותי ואחרי שיחה קצרה עם הצוות הלכנו לכיוון השער. הצוות דיווח שבננו כבר החל להגדיר לשכניו "מי כאן הבוס" לפחות באזור המחשב. המחשב לא עבד בהתחלה וזה היה מעט קשה עבור בננו, אבל אחרי זמן מה הצליחו לסדר את המחשב. בדרכנו חזרה הביתה חזרתי וסיפרתי לבננו שמחר הוא עובר לגור בהוסטל וישאר לישון שם. סיפרתי לו שניפגש בצהריים ונסדר ביחד את החדר שלו ואח"כ ניפרד ממנו לשלום. סיפרנו לו שהוא יבוא הביתה אלינו ביום שישי בצהריים ויחזור לבית יובלים במוצ"ש. הוא קיבל את הדברים בשלווה ובהבנה. לסיכום מפגשי ההכנה אפשר לומר שברור שהמעבר של בננו להוסטל הוא צעד נכון ומתאים לכולנו. מפגשי ההכנה מתארים וממחישים את המוכנות לצד הקשיים של בננו ושלנו (בעיקר של בננו) למעבר הזה.

היום הראשון בהוסטל

יום זה החל ערב קודם כאשר ארגנו לבננו תיק עם חפציו האישיים: בגדים, תרופות, אלבום תמונות של המשפחה. למחרת בשעות אחה"צ אשתי ואנוכי הבאנו את חפציו האישיים לחדרו ומשם הלכנו לאסוף אותו משער ביה"ס הסמוך מאוד להוסטל. בננו הגיע אלינו טרוט עיניים והסתבר שהוא נח מעט והתעורר כמה דקות לפני שבאנו. למרות זאת הוא הוביל אותנו בגאווה בדרך להוסטל וגם לחץ על האינטרקום. גם בתוך מיתחם ההוסטל הוא הלך לדירה ולחדרו ממש כבן בית. עם הכניסה לדירה הוא הפעיל את המחשב ושוב גילה שהגולם מקולקל והאכזבה נשמעה היטב בקולו ובהתנהגותו. בננו החל לדפוק על המסך, המקלדת, העכבר, שולחן המחשב תוך השמעת קולות חזקים אי אפשר היה להתבלבל הוא כעס מאוד. הסברנו (או לפחות ניסינו להסביר לו) שעוד מעט יבואו המדריכים וינסו לתקן את המחשב. בינתיים בקשנו ממנו לבוא לחדר ולעזור לנו לסדר את הבגדים בארון. הוא הסכים אבל כל הזמן היה מוטרד מעניין המחשב. כאשר סיימנו לסדר את הארון והמיטה ישבנו לקרוא שוב את הספרון שהכינו לו בביה"ס. עשינו התאמה של הדברים (הספר כתוב בלשון עתיד, ולכן העברנו ללשון הווה), ובקשנו ממנו להשתתף בקריאה. בשלב מסוים הגענו לפיסקה העוסקת בדיירים ובצוות של ההוסטל והתחלנו למנות את שמות הדיירים. בננו ביוזמתו נקב בשמה של מנהלת ההוסטל ובאותה שניה בדיוק היא נכנסה לחדר ולשאול בשלומנו. בינתיים צוות המדריכים הגיע עם שאר הדיירים ואופססס.. לא הצליחו לסדר המחשב. והבן שלנו המשיך בגל הכעס שלו ובדרישה לו למחשב מתוקן. דוקא ביום הראשון שלו בהוסטל המחשב מתקלקל…באמת מעצבן. שעת המפגש של הדיירים (17:00) היתה הסימן שלנו להיפרד. הפרידה לא היתה קלה, בפרט ששמענו אותו מנער את דלת הכניסה של הדירה. לניעור הזה יש הקשרים לא נעימים של אסיר בכלא (כן כן, אני לא חושש משימוש במילים הללו) אם כי ברור לנו שבננו ממש לא אסיר בכלא. אבל קשה היה לשמוע את הקולות הללו. בערב התקשרנו לברר מה שלומו…הוא השתתף במפגש, אכל פירות (נו, אין פלא בכך). בערב הוא בדק מה יש לארוחת ערב וסירב לאכול. הוא ביקש להתקלח והלך לישון. אני חייב להודות שגם אני לא הייתי רעב בארוחת הערב…הבטן שלי קרקרה, אבל לא מרעב אלא מדאגה לו ולצוות האם הם מסתדרים, מבינים.

הימים הראשונים אחרי המעבר

אנחנו ממשיכים לעקוב בצורה יומית אחרי ההתאקלמות שלו, בעיקר באמצעות דיווחים טלפוניים. ביום שלישי, יום למחרת הכניסה שלו להוסטל, התקיימה פעילות של חוג הסיירות. בננו חלק מהקבוצה הזו וחשבנו שנכון יהיה שישתתף בפעולה הזו משתי סיבות: האחת היא להראות לו שהחיים נמשכים כרגיל והשניה היא שזו הפעולה האחרונה לשנה זו. מחנכת הכיתה שלו סברה שאולי זה יהיה לו עמוס מדי והחלטנו לבחון את הדברים במהלך היום. לבסוף החלטנו לשלוח אותו לפעולה אבל אז התברר שמרוב לחץ והתרגשות שכחנו לעדכן את הצוות ההוסטל. מדיווחים שקבלנו מהמדריכה של החוג בננו היה מקסים, עזר ובצע משימות שהוטלו עליו. את הדרך להוסטל הוא עשה עם אחד האבות שבנו מתגורר בהוסטל והוא מסיע את בנו בכל סיום פעולה. שני הנערים הללו נוטים לריב לא מעט והיה חשש כלשהו בגלל זה. אבל הנסיעה עברה בשלום, ללא שום חיכוך או מריבה. גם הצוות בהוסטל דיווח שבננו הגיע לשם עליז וחייכני, אכל יפה ארוחת ערב וסיים את היום יפה מאוד. במשך כל השבוע, בננו השני (הסנדביץ) מבלה עם ואצל סבא וסבתא בחיפה. כך יוצא שאת הימים הללו אנחנו מבלים כמשפחה מצומצמת רק עם נסיכת המשפחה. בארוחת הערב של יום רביעי, נסיכת המשפחה הסבה את תשומת ליבנו שאני יושב במקום של בננו הבכור, ובכלל ששני אחיה חסרים ואינם בבית. יתרה מכך היא אמרה כך: "אח שלי הגדול, יש לו בית ספר חדש". טוב, אפשר לסלוח לה שהיא מבלבלת קצת בין מושג הבית ובית הספר. בחמישי אחה"צ אספתי את הסנדביץ מסבא וסבתא (חמי וחמותי) בדרכנו חזרה לתובל…

בסוף השבוע בננו יבוא לביקור הבית הראשון שלו.

אני סקרן איך יהיה הביקור הזה ואיך תהיה החזרה שלו להוסטל במוצ"ש.

אספר על כך בטור הבא.

אשמח לקבל ולקרוא תגובות.

אפשר גם לתיבת המייל שלי: izhard1@walla.com

תודה על הסבלנות, דורון.