ילד מיוחד שלי: הבן שלי אוטיסט. איך לא שמתי לב?

"כשהגננת ניסתה לרמוז לי שמשהו שונה בנמרוד, לא רציתי לשמוע. כשהיא זרקה לאוויר את צמד המילים 'בעיות תקשורת' כבר שנאתי אותה. אבל אז התחלתי לחבר את הנקודות והבנתי שהיא לא הגיעה לכך סתם במקרה"; מיכל, אמא לילד אוטיסט בן שלוש, בטור חדש על הרגע ששינה את חייה

הכל התחיל בשאלה תמימה. "תגידי", פנתה אליי הגננת של בני כאילו כבדרך אגב, "הבדיקות התקופתיות של נמרוד בטיפת חלב היו תקינות?".

באמת שלא הבנתי את מהות השאלה. הבטתי בה במבט עצבני ועניתי בקצרה: "ברור! למה את שואלת?" היא משכה בכתפיה. "סתם. רק רציתי לדעת".

שבועיים לאחר אותו אירוע הגעתי לאסוף את נמרוד מהגן. הגננת קיבלה את פניי בחיוך, ואז הגיעה שאלה נוספת, "תגידי, גם בבית נמרוד מתרוצץ לפעמים בלי סיבה ממקום למקום וצועק בקול?"

הפעם הרגשתי שהיא מגזימה. "לא! בבית נמרוד לא מתרוצץ בלי סיבה ממקום למקום והוא גם אף פעם לא צועק בקול רם". עמדתי מולה דרוכה, ממתינה למשפט שיסביר לי מה עומד מאחורי השאלה, אבל היא שתקה. נמרוד יצא מהגן שמח והתעקש לתת לה נשיקה וחיבוק לפני שיילך. הוא מת עליה. אני לעומת זאת, שנאתי אותה באותו רגע.

שמת לב שהוא לא כל כך מדבר?

נמרוד ילד מושלם. הוא הגיח לעולם לפני כשלוש שנים בדרך נס לאחר טיפולי פוריות שנמשכו מספר שנים, יש לו עיניים יפות וצלולות ופנים של מלאך. הוא יודע לספור עד 20, מכיר את כל אותיות הא-ב, יש לו אוצר מילים עצום והוא יודע לדקלם סיפורים ארוכים ושירים מורכבים. למיטב ידיעתי, הוא ברמה אחת מעל רוב הילדים בני גילו. מה היא רוצה מהחיים שלי?

עוד חודש עבר, אבל מאז, בכל פעם שבאתי לקחת את נמרוד מהגן, הרגשתי במתח סמוי ביני לבין הגננת, כאילו היא רוצה לומר עוד משהו, לשאול עוד שאלה, אבל נזהרת ומוותרת. העיניים שלי תמיד הביטו בה בחשדנות. רומזות לה לשתוק. אין לי מושג מה היא רוצה מהחיים שלנו. התקשיתי להביט בפניה, הן פשוט עיצבנו אותי. ואז יום אחד זה קרה. הגענו בבוקר לגן בשעה הרגילה. נראה שהיא המתינה לי. "מיכל, כשיהיה לך זמן אני רוצה לשוחח איתך".

נמרוד קפץ אל בין זרועותיה, כאילו בשביל להכעיס. הוא אפילו נתן לה נשיקה לפני שהלך לשחק. הורדתי את התיק מכתפי. "אז בואי נדבר עכשיו".

"אני חייבת לציין מראש שאני לא מאבחנת ואין לי ניסיון בתחום, אבל לדעתי לנמרוד יש בעיות תקשורת. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט צריך להסתגל לגן. בכל זאת, הוא היה איתך בבית יותר משנתיים. אבל למרות שעברו כבר מספר חודשים מאז שנכנס לגן אני לא רואה שיפור".

לא עניתי.
"שמת לב שהוא לא כל כך מדבר? הוא יותר מצטט שירים וסיפורים מאשר מפתח שיחה".
הסתכלתי על הילדים ששיחקו בחצר הגן. שלושה ילדים שיחקו יחד בכדור, עוד שניים שיחקו יחד במכונית, חבורה אחרת בנתה מגדל של קוביות, ונמרוד שלי ישב לבדו וסידר את כל החיות שהיו בגן בשורה אחת ארוכה ושר לעצמו שיר בעליזות.
התיישבתי. "בעיות תקשורת? מה זה בעיות תקשורת? את מתכוונת לאוטיזם?"
היא הניחה את ידה על כתפי. "אל תכניסי לי מילים לפה. אני לא יודעת מה יש לו, אבל כנראה שיש משהו. הייתי ממליצה לך לבדוק את זה".
התרחקתי ממנה על מנת שידה תישמט מכתפי. "בסדר. הבנתי אותך", אמרתי והזעפתי פנים. לקחתי את התיק ויצאתי מבלי להביט בעיניה.ישבתי במכונית וניסיתי להסדיר את נשימתי. בעיות תקשורת? פתחתי את הפלאפון שלי ונכנסתי לגוגל. רוב תוצאות החיפוש לצמד המילים "בעיות תקשורת" הניבו גם קשר כלשהו למילה "אוטיזם".
נמרוד מסתכל לי בעיניים כשאני מדברת איתו, מחבק, מנשק, מזהה את שמו ועונה כשקוראים לו. לא ברור לי מה לעזאזל קורה כאן. סתומה. איך היא מרשה לעצמה בכלל להשתמש בצמד המילים האלו ככה סתם.

פתאום הנקודות התחילו להתחבר

ניסיתי להרגיע את עצמי אבל לא הצלחתי. במקום לנסוע לעבודה המשכתי לקופת החולים, לרופא הילדים של נמרוד. המתנתי רבע שעה לפקידה והשתדלתי לא להתמוטט מהלחץ. ביקשתי ממנה שתכניס אותי למרות שאין לי תור. "הרופא הקבוע לא נמצא", היא ענתה.
"מתי הוא יהיה?", שאלתי בדאגה.
"הוא לא כל כך יהיה", השיבה לי תוך כדי לעיסת מסטיק.
"אבל אני צריכה לדבר איתו דחוף. הוא הרופא היחיד שמכיר את הבן שלי. מתי הוא בכל זאת יהיה?"
"הוא קיבל הצעת עבודה בקנדה ועזב. יש לנו רופא אחר אם את רוצה"
לקנדה? אוי לא! לרגע הדאגה למצב הרופאים והרפואה בארץ איימה להשתלט על מחשבותיי, אבל מהר מאוד חזרתי לעיקר. אני חייבת לראות רופא.
אחרי 40 דקות נוספות של המתנה קראו בשמי. נכנסתי לחדר הרופא וניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי להוציא אפילו מילה אחת מפי. בכל פעם שניסיתי לנסח משפט ברור שכולל את שמו של בני עם המילה אוטיזם התחלתי לבכות. הרופא היה חסר סבלנות, הוא ידע היטב איזה תור משתרך מחוץ לחדרו. לבסוף הצלחתי. "אני רוצה הפניה לאבחון התפתחותי. הגננת של הבן שלי מעלה חשד שיש לו בעיות תקשורת".
הוא פורץ בצחוק. אני בוכה והוא צוחק. "אז הגננת מעלה חשד. איזו היסטריה. תירגעי בבקשה. הוא בן יחיד?"
"כן", אני עונה.
"מתי הוא התחיל ללכת לגן?"
"לפני שלושה חודשים. בגיל שנתיים וקצת".
"יופי. שילוב מקסים של אמא היסטרית וגננת שחושבת לעשות הסבה מקצועית למאבחנת. אני לא נותן לך הפניה. תרגעי. הכל בסדר עם הבן שלך".
"אתה בטוח?", אני שואלת והוא מהנהן לאישור.

יצאתי מחדרו וניסיתי לעודד את עצמי. הרופא צודק. אני סתם היסטרית. אבל בתוך ליבי כבר ידעתי שאני רק משלה את עצמי. פתאום המון דברים קטנים התחילו להתחבר לי. כל השיחות שלי עם נמרוד הן לא שיחות רגילות. הכל ציטוט אחד גדול של שירים, ספרים, סדרות וסרטים. איזו מטומטמת אני. איך לא שמתי לב לזה. למה לעזאזל הוא מסדר את כל החיות תמיד באותה צורה? איך זה שבגן השעשועים הילדים משחקים יחד ועוברים ממתקן למתקן והוא אוהב בעיקר להתנדנד, ואפילו לא מנסה ליצור עימם קשר?
עוד ועוד זיכרונות התרוצצו בראשי, ובשעה אחת וחצי, כשבאתי לאסוף את נמרוד מהגן, הבטתי בגננת בצורה אחרת לחלוטין. מצאתי את עצמי מחבקת אותה ובוכה. חמש דקות רצופות של בכי משחרר. היא ליטפה את גבי. התמסרתי למגע ידה וחשבתי על האומץ שהיה להביט לי בעיניים ולספר לי על החשדות שלה. אם היא טועה, תמיד נוכל לצחוק על זה, ואם היא צודקת, יש סיכוי שבזה הרגע, בזכות הגילוי המוקדם, היא הצילה לבן שלי את החיים.
מיכל | mako | פורסם 04/11/12 11:23:00