מונולוג של אמא

כששואלים אותי באיזה תפקוד הילד שלי, זה מבלבל:

מצד אחד, ברור שהוא בתפקוד גבוה. ילד קסם שובה-לב, שבגיל 4 כבר צעק לי בגן שעשועים: "אמא, תראי, כתוב – ילדים מתחת לגיל 3 חייבים בהשגחת מבוגר" ובכיתה ב' כבר עבר שלב ראשון במבחן למחוננים. גאווה גדולה. מצד שני, מבחינה חברתית הוא בתפקוד נמוך. אז מה קובע?..
והלקות הבלתי נראית הזאת היא טריקית: כמו שלא נדחק בילד עם כסא גלגלים להזדרז ולא ננזוף בו על שהוא מעכב אותנו, אי-אפשר לגעור בילד עם PDD שגורר רגליים או סופר בלב כדי לווסת את התרגשותו – הלו, תזיז את עצמך.
הלקות היא כסא הגלגלים שלו ואי-אפשר לבלבל בין הקושי שנובע מהלקות, לבין בעיה התנהגותית, שמאוד נרצה לנרמל ולמגר.
אבל אי-אפשר למגר.

כשאני מלווה אותו לבית הספר, אני מזהה את כל ההזדמנויות לקשר, שמתפספסות:
הילד הזה, שבדרך כלל לא סותם את הפה, נאלם ( בא' ) וזקוק לעזרה כשהוא רוצה לפנות לילד בן גילו, למרות שהוא מכיר אותו כבר שנה שלישית; הגבות המתכווצות שלו, כשפונים אליו ואומרים לו "בוקר טוב"; כשיעדיף להישאר בכיתה הקטנה שלו ולקרוא, במקום לשחק עם ילד אחר. או במפגש כיתתי בו ההורים מתערבבים ביחד, הילדים מתרוצצים ביחד ורק חיימק'ה שלי – מעדיף לצפות מהצד, צמוד לאמא שלו.

מחלישה המחשבה, שמתישהו הילדים יתייאשו ממנו ויוותרו עליו ויפסיקו להציע לו עזרה או לעודד אותו להצטרף – כי יתרגלו שהוא מסרב להצעותיהם ולא משתף פעולה. מבלי להבין, שזו לא ממש בחירה חופשית שלו לסרב.

לעומת זאת, בקול צוהל ובוטח יברך את נחום השומר ב"בוקר אור" וישאל לשלומו. וכמעט תמיד יעדיף וירגיש הרבה יותר בטוח בנוכחותו של המבוגר האחראי, שהרבה יותר צפוי ופחות מפתיע בהתנהגותו מאשר בן גילו.

אני עובדת כל הזמן:
רושמת בפתקים קטנים נקודות לפגישה עם הפסיכולוג שלו, משתפת את המורות במידע שחשוב שידעו, מתכוננת לפגישות עם הצוות ומקבלת הדרכה הורית. וכל הזמן מנסה להבין ולדייק בדילמה, איפה המקום לחמלה ולהבנה שלי מול הקושי שלו ואיפה להגיב ולחנך כילד רגיל.

"שילוב" היא מילה כל-כך יפה, מעגלית, עוטפת, כאילו לא ברור איפה האחד מתחיל ואיפה השני נגמר. לכן המחשבות על השילוב האופרטיבי, חייבות גם הן להיות בתנועה מתמדת ובהמשכיות: ילד נכנס לכיתה באיחור של כמה דקות, אחרי מפגש הבוקר בכיתה הקטנה, אוחז בידיו ספר וקלמר, אולי גם מעיל.. ברור שהוא הגיע "משם" וברור גם שיחזור "לשם". הוא כל הזמן בספירת מלאי: מה במערכת? האם עכשיו אני משתלב בכיתה הגדולה? האם יש לי טיפול פרטני? איזה חומר לימוד עלי להשלים? לקחתי בחזרה את כל הציוד שלי לכיתת האם הקטנה? לאן אני בעצם שייך ומי הם החברים "האמיתיים" שלי?

ואין מה לעשות. התנועה המתמדת של השילוב היא גם פנימה והחוצה. להיכנס לשילוב ולחזור לכיתת האם. וכמו הצורך להשתלב, קיים גם הצורך לפרוש מההמולה. ולהירגע. ולדבר על מה היה לנו שם..

והקירבה נקנית ומתורגלת מתוך אימון וחזרתיות. החרדה והעייפות והדריכות שלו יכולות טיפה לרדת, מתוך הניסיון ומתוך ידיעה חדשה ומרגשת שנקנתה: "הוא חבר שלי!". רוצים בקרבתי. אולי זה יכול להיות פשוט יותר לקושש חברים ולא רק להסתובב במעגלים סביב החברים לכיתה הקטנה. ומי יודע, אולי גם האחר יחשוב עלי בתור חבר..

לפעמים הוא אומר ובצדק: "אמא, השילוב מעייף אותי". לפעמים הוא מרגיש צורך ממשי לפרוש ולנוח, כשבא חבר לבית. העומס הרגשי באמת מעייף אותו פיזית.

שילוב המאמן את שני הצדדים לקשר חברתי ומתמיד בו, יקל גם עלי כאמא, כי לפעמים אני זו שצריכה כוח להזמין חבר, כי גם שם אני עובדת: לאסוף את הפחדים ולהרגיע, שזה יצליח, שהחוויה לא תהיה חד-פעמית, שהצורך שלו לומר רק אמת – לא יפגע בצד השני, שאם הוא שוב מביים ארוכות (כדי לעשות סדר בתוכו) – זה לא יתיש את הצד השני, ליזום פעילות בין השניים, שלא יגיעו למבוי סתום ושאמן אמן! אולי יהיה לזה המשך.

כי חוויות חד-פעמיות כאלו, לא מחזיקות הרבה זמן. מתישהו, הן הופכות לזיכרון, שאפילו המתיקות שלהן קצת מתפוגגת.

והתחושה הלא-פיירית של אורי שהוא נדרש להיות מארח למופת ומתארח למופת.

ושיחות אינסופיות בבית. וכל הזמן לעשות הכנות רגשיות ולהחמיא ולחזק ולשקף ומה אתה היית מרגיש אילו.. ולהסביר מה זה "זאב, זאב", כדי למתן את הדיבור שלו על הכאבים הפסיכוסומטיים הנובעים מהלחץ לקראת מפגש ואם למשל, ילד עד גיל 9 לא חוצה לבד – מתי ההבנה שלו תסתנכרן עם הגיל שלו ואם הוא מבין דברים כפשוטם וחייב לציית לחוק, ובבית מלון כתוב "נא לא להוציא אוכל מחדר האוכל", זה לא אומר שצריך להישאר בתחומי המקום כדי לבלוע שם את הביס האחרון. ואיך לנסות ולהסביר לו הבעות פנים של האחר ולהרגיע את חששותיו, כי אם מבחינתו הוא כבר יודע מה מרגישים כלפיו והוא "קורא מחשבות" כדבריו, זו המציאות שהוא חווה, על כל אמיתותיה השגויות. ואז הבדידות המדומיינת הופכת למציאות של ממש.

ולהתרגש בכל פעם כשאני מעזה לנצל הזדמנויות להכניס לשיח בינינו, שהוא ילד תקשורת.

ולהשתתף במחשבותיו העתידיות ולא לומר מילה, שנכון להיום, לא בטוח שיוציא רישיון נהיגה ושאולי לא יתגייס לצבא כמקובל. ולא דיברנו עוד על אהבה..

ולדעת, שבניגוד להליך הרגיל והטבעי, בו ילד הופך לבוגר: כאשר יגיע לגיל 18, יהיה עלי להגיש מועמדות והמדינה תבחן את בקשתי להיות האפוטרופוסית הראויה של הילד הפרטי שלי.